בארבע השנים האחרונות מתרחשת בתל אביב-יפו מהפכה בתחום החינוך. העיר מפתחת גישה חינוכית חדשנית ומיישמת אותה בהדרגה בכל מוסדות החינוך שבה. התוצאות מדברות בעד עצמן, כמו שיפור משמעותי בכל מדדי האקלים במיצ"ב. אז מי צריך את פינלנד כשיש את תל אביב?
מאת: סיגל בן-ארצי
לפני ארבע שנים החלה העיר תל אביב-יפו במהפך בתחום החינוך. קשה לשים אצבע על היום שבו הכול החל. אולי שני עשורים לפני כן, כשראש העיר, רון חולדאי, היה מנהל גימנסיה הרצליה, ונחשף לקשייה של מערכת החינוך. אולי מאוחר יותר, כשהפך לראש העיר הגדולה בישראל והבין שבאמצעות המפתחות שבקצות אצבעותיו הוא יוכל להשפיע לא רק על מצבם הפיזי של תושביה, אלא הרבה מעבר. אולי כשמינה למנהלת מינהלת החינוך את שירלי רימון-ברכה, ויחד רקמו חלומות מרחיקי ראות. אולי כשלרעיונות שהחלו ללבלב לא נמצאו קונים במשרד החינוך בירושלים, ודווקא בהנהלת מחוז תל אביב היה מי שהאזין. ואולי כשמצבה הפיננסי האיתן של העיר אפשר לנחות משלב החלומות לקרקע המעשה.
רימון-ברכה נבחרה לתפקיד ראש מינהלת החינוך של העיר לפני כארבע שנים, לאחר שהייתה סמנכ"לית רשת החינוך של ברנקו וייס, אך ללא ניסיון ניהולי רחב היקף בחינוך הציבורי. כשהתברר לה שהתפקיד פנוי, היא שכנעה את חולדאי שהיא האדם המתאים לעמוד בראש. היא מספרת כי הרגישה שהיא מתמודדת על תפקיד גדול ממידותיה, אבל לא גדול עליה, והיא האדם הנכון במקום הנכון.
חולדאי, יחד עם רימון-ברכה, החלו לתפור שמלה חדשה למערכת החינוך שתחת ניהולם. בשלב הראשון הוחלפו רוב מנהלי בתי הספר בעיר. אלה שלא התאימו נשלחו אחר כבוד לדרכם. אלה שנשארו, נאלצו לעבור "אתחול מחדש". במקביל גובשה התוכנית, שברובה נשענה על עקרונות שנבחנו כבר במקומות אחרים – חלקם קרובים, חלקם רחוקים – בחינוך הדמוקרטי והאנתרופוסופי שאצלנו כאן, ובמערכות חינוך בארצות אחרות – פינלנד, קנדה וסינגפור גם. למהלך צורפו ההורים, שהפכו לשותפים פעילים. חולדאי מצדו טמן ידו עמוק בכיס והחל להזרים מיליונים. בשנה האחרונה – שלושה מיליון שקלים, למשל.
גם בבניין העירייה חל שינוי; הקומה הראשונה הפכה למרכז שירות חינוך להורים, והיא כוללת פעילויות כמו בית ספר להורים. את המרכז מאיישים גם פסיכולוגים, עובדים סוציאלים ומטפלים, כחלק מהמעטפת הנדרשת לתמיכה בילדים במאה ה-21.
על עקרונות ועשייה
העיקרון הראשון שהנחה את העשייה רחבת ההיקף היה משמעותי במיוחד; החינוך הציבורי צריך להיות מעולה, לכל ילד ליד הבית; בתי ספר צריכים להיות שכונתיים, המחוללים את הקהילה שסביבם, ומהווים אחר הצהריים מקום התכנסות לקהילה, ולא בתי ספר על-אזוריים, שמבוססים על בחירת הורים.
כל תושבי העיר זכאים לקבל חינוך אחיד; לא עוד בתי ספר פרטיים, שגובים מההורים תשלומים כבדים, אלא מערכת ציבורית שוויונית לכולם, בכל אזורי העיר, שתהיה טובה יותר מהחינוך הפרטי. התוצאה כיום היא שמספר הפונים לבתי הספר הפרטיים, שבעבר הייתה אליהם רשימת המתנה ארוכה, נחתך בחצי.
מכאן צמח עיקרון נוסף, שהוא חלק מדגל שוויון ההזדמנויות החינוכיות לכל הילדים; שילוב ילדי החינוך המיוחד בחינוך הרגיל. המהפיכה הפדגוגית באה לשרת את העיקרון שהחינוך רלוונטי לכולם ומיוחד לכולם.
העיקרון השלישי היה טיפול בתשתיות הפיזיות של מבני החינוך. מחקרים של העשורים האחרונים מעידים כי הסביבה משפיעה מאוד על השוהים בה. לכן הושקעו מיליונים בשינוי מבני החינוך. שיפוצים נרחבים, שכללו בניית סביבות למידה מזמינות ואטרקטיביות, החלו בכל בתי הספר בעיר. נהרסו קירות ונבנו כיתות שקופות, נשבר מבנה הכיתה המסורתי ופינות עבודה החליפו את הישיבה בשורות. כל חלל בית הספר נוצל לפעילויות שונות, בעיקר לעבודה יחידנית ובקבוצות. בתהליך הלמידה שולבו אמצעים טכנולוגיים, כמו מחשבים אישיים, אייפדים ועוד. בתי הספר התחייבו לנצל מחצית מזמן הלמידה מדי יום ללא ישיבה בשורות.
העיקרון הרביעי היה אוטונומיה למנהלים. עקרון זה הוביל לשינוי טוטאלי של אוכלוסיית המנהלים בעיר. ביפו ובדרום העיר, למשל, הוחלפו רוב המנהלים. אלא שמעבר למנהלים החדשים והרוח הרעננה, הסתבר במהלך השנים כי המנהלים גם דאגו לגייס מורים מצויינים למערכת.
העיקרון החמישי היה צמצום של מקצועות הלימוד לשבעה בלבד. כל בתי הספר היסודיים יכלו לבחור במקצועות או בנושאי לימוד שמעניינים אותם. הלמידה מבוססת חקר, מגוונת, פעילה ואטרקטיבית ללומד – מתמקדת בנושאים שהתלמידים בוחרים.
לפני שנתיים החליט ראש העיר להחיל את גילאי לידה עד שלוש בתוך החינוך, בניגוד לעמדת המדינה. כדי לבצע את המהלך הוקם אגף חדש במינהל החינוך – יעודי לתחום. עתה מפותחות תוכניות חינוכיות לגילאים הללו, שכוללות עבודה עם ההורים. ביפו, למשל, שם נעשתה מהפיכה חינוכית של ממש ביסודי ובעל יסודי, העירייה שמה עתה את כל כובד המשקל על גילאי לידה עד שש. זאת כדי להתמודד מהשורש עם הפערים החינוכיים שהילדים מגיעים איתם לגנים ובהמשך לבתי הספר.
כשהמערכת כבר לא רלבנטית
אומרת שירלי רימון-ברכה; "אנדריאס שלייכר, הממונה על החינוך בארגון ה-OECD, אמר פעם שמערכות החינוך בעולם משרתות כיום תלמידים במאה ה-21, עם תוכניות לימודים מהמאה ה-20 וארגון ותפעול מהמאה ה-19. המערכת הקיימת מבוססת על עיקרון מלפני מאתיים שנה – להכניס לשעות רבות ביום הרבה ילדים לחדר אחד, ולדאוג שיישבו בשקט, כדי שההורים יוכלו לצאת לעבוד. העקרונות של המאה ה-21 שונים. המטרות שונו, אבל המבנה הפיזי והארגוני של המערכת לא שונה. אנחנו יודעים היום שבכיתה בת 30 תלמידים, ישנם 30 "סיפורים" שונים; תלמידים עם לקויות למידה, תופעות קשב וריכוז, נורמטיביים, מצטיינים, מתקשים ועוד, אלא שעדיין כולם לומדים את אותו החומר, באותן דרכי הוראה. כמעט לאף אחד מהילדים מה שהמערכת מציעה לא רלבנטי. התוצאה היא אי מיצוי הפוטנציאל.
אנחנו שנה רביעית במהלך ועדיין בתחילת הדרך. כולם עובדים קשה. כיוון שהבעיה החלה במבנים, התחלנו בשינוי סביבות הלמידה. בנוסף הענקנו אוטונומיה מלאה למנהלים, אבל חייבנו אותם לעבוד על פי העקרונות שקבענו. המנהלים עובדים קשה; הם חוד החנית של כל הסיפור. הם סיירת מובחרת, שנבחרה בקפידה. אנחנו בעיקר מאפשרים להם להגשים חלומות, אך הם נושאים בנטל המרכזי של העשייה.
העקרונות נקבעו בהלימה לדרישות משרד החינוך. עשינו הכול בשיתוף פעולה עם מנהלת המחוז. יש גם משהו חיובי בהתאמה של המפקחות בעיר אלינו".
למרות התוצאות החיוביות, רימון-ברכה מבהירה כי לא קלה הדרך; מצד אחד היא מתנהלת בשותפות הדוקה עם הנהלת מחוז תל אביב של משרד החינוך – "מחוז תל אביב הוא חלק מהצוות הניהולי שלנו", ומצד שני אל מול הנהלת משרד החינוך בירושלים – שככל הנראה לא בדיוק רוצה לשחרר. "עם זאת", מבהירה רימון-ברכה, "אני לא בטוחה שניתן לעשות את זה בכל מקום. צריך שילוב של מרכיבים כדי שזה יצליח. למשל, בתחום התקציבי; בתל אביב-יפו רק מחצית מתקציב החינוך מגיע ממשרד החינוך והשאר הוא תקציב של העירייה. זאת בניגוד לערים אחרות, שבהן רוב התקציב מגיע ממשרד החינוך, והתוצאה היא פחות אוטונומיה".
התוצאות מדברות בעד עצמן
"כשהגעתי לתפקיד, ציוני המיצ"ב של העיר היו מעל לממוצע הארצי", מציינת ראש מינהל החינוך. "גם אחוז הזכאות במבחני הבגרות היה גבוה. אנחנו יודעים לטפל בציונים. אבל התוצאות במבחני האקלים היו מתחת לממוצע, ובאו לידי ביטוי ברווחה הנפשית של התלמידים, בתחושת השייכות של המורים ובתחושת ניכור כוללת. היום המפה השתנתה; ציוני המיצ"ב השתנו במעט ואפילו עלו קצת; שמנו דגש על אוריינות והציונים בתחום זה עלו. אבל מה שחשוב הוא שמדדי האקלים שונו לחלוטין ותל אביב-יפו עלתה אל מעל לממוצע הארצי.
כדי לעשות שינוי מהותי, צריך לשנות גם את דרכי ההוראה-למידה. בבתי הספר היסודיים פועלת תוכנית לימודים שפיתחנו במתכונת מלאה. בחטיבות הביניים גם ניתן לבצע אותה במלואה. הקושי הוא בחטיבה העליונה. ביקשנו ממשרד החינוך לבצע הערכה חלופית מלאה בכל מקצועות הלימוד. עד כה אושרו לנו ארבעה מקצועות בלבד. בשאר המקצועות אנחנו פועלים כמו בכל הארץ – בהיקף של 30% בלבד".
התוכנית – נושאים ועקרונות הפעלה
התוכנית החדשה בנויה מחמישה נושאים, שכל אחד מיוצג ויזואלית בסמליל עם צבע משלו (תמונה בהמשך).
עיגול לבן מייצג את תחום תכנון הלימודים ואת העיקרון של ידע גמיש – צוות בית הספר עוסק בפיתוח ויישום תוכניות לימודים שהוא מוביל, מבוססות על ידע מגוון. לא עוד למידה היררכית של נושאים בהיסטוריה על ציר הזמן למשל, אלא בחירה בנושאים רלבנטיים, שקשורים לימי לימוד מיוחדים או לנושאי על שנבחרו. כך אם בית הספר בחר בתחום המגדר, לומדים אותו ברמה מסוימת בכיתות ג'-ד' ובאחרת בכיתות ה'-ו'. תלמידים מכיתות אחרות, שבחרו גם הם לעסוק בתחום זה, יכולים להצטרף לפעילויות שונות. הלמידה לפעמים כיתתית, לעתים שכבתית ולפעמים רב גילאית או מותאמת. לפחות 30% מתוכניות הלימודים מציבות רף גבוה. הלימודים מקנים מיומנויות, מפתחים כישורים ותכונות אישיות.
עיגול צהוב מתמקד בתחום היחסים והמשוב – לפחות 50% מהתלמידים מוערכים בשיטות רב ממדיות, אישיות, שהתוצאה שלהן היא פיתוח יכולת של הערכה עצמית. המשוב מקדם למידה. ההערכה היא מילולית ורב ממדית – היא שמה דגש על יכולות והצלחות ומעודדת למידה. להערכה הכתובה – בתעודה למשל – מתלווה הערכה עצמית. דרכי ההוראה מותאמות.
עיגול אדום מייצג את העשייה – ארגון הלימודים והתפקידים – מערכת שעות עם שבעה מקצועות או נושאים בלבד. הבחירה בנושאים בהלימה לתוכנית הלימודים ובבחירת בית הספר. לרוב התלמידים יש תפקיד בבית הספר – חונכים תלמידים אחרים, עוזרים ומסייעים בכיתה, מובילים בהפסקות ועוד. אין מועצת תלמידים במכוון. הלמידה מתבצעת בהתאמה לתלמידים, ולא כמו בשיטת החינוך המסורתית, שמתאימה את התלמידים ללמידה. לעתים היא בקבוצות, לעתים בהוראה יחידנית, לפעמים היא רב גילאית ועוד. הלמידה משלבת מגוון מודלים ללמידה אחרת ומלווה בתהליכי חניכה. מעבר למבנה הגמיש של מרחב הלמידה, יש גם מבנה גמיש ליום הלימודים. ההפסקות, למשל, מאורגנות באחד מבתי הספר לפי שכבות הלימוד, על פי בחירת הצוות הניהולי. המנהלת מדגישה שכך יש לכל שכבה את האוטונומיה בניהול זמן ההפסקה שלה, ללא צורך להתחשב בדרישות רב גילאיות.
עיגול כחול עוסק באקולוגיה ובמרחבים – מחצית מיום הלימודים לפחות, התלמיד שוהה במרחב שאינו ישיבה בשורות. מרחב הלמידה פתוח וללא שיפוט. ההורים שותפים למהלך, למידת עמיתים מתבצעת במקביל, יש ערבות הדדית בין התלמידים, ומרחבי הלמידה מזמינים.
עיגול ירוק מתמקד ביצירתיות ובפיתוח מקצועי – 80% מהמורים משתייכים לקהילה בית ספרית או עירונית לומדת, מפתחת, יוזמת. בכל נושא יש צוות מוביל בבית הספר, וההוראה מתגבשת על פי ענין והתמחות. לכל תלמיד יש קלסר אישי, שמכיל מידע על פעילותו והתפתחותו במהלך השנה. התעודה שהוא מקבל מילולית בלבד, ומתבססת על ההתרשמות האישית של המורים והתלמידים. ההערכה היא רב ממדית, עצמית שלו וגם של המורים. התלמיד מוזמן לעקוב אחר דרכו באמצעות שאלות מפתח במישור הלימודי והאישי. במישור הלימודי לדוגמה, מוזמן התלמיד להתמודד עם שאלות כמו; 1. מה מעניין אותך לחקור במשך השנה? 2. יש לך שלוש משאלות לבקש. מהן? 3. באילו שיעורים אתה משתמש בדמיון? 4. איזה דבר חדש יזמת או יצרת בבית הספר? 5. מה הפתיע אותך במהלך המחצית הראשונה השנה? ועוד.
שאלות אחרות מאפשרות לתלמיד להתבונן פנימה; 1. באילו שיעורים אתה מרגיש בטוח? 2. מהם הכללים שעוזרים לך בבית הספר? 3. האם יש כללים שכדאי להוסיף לדעתך? 4. מהם הקווים האדומים שלך? 5. מהו הדבר חסר האחריות שעשית במחצית האחרונה? ועוד.
עם שיר חדש בלב
אז מה למדנו? צריך אומץ וחזון, הבנה עמוקה בצורך לשנות, רצון עז לפעולה ואמונה בצדקת הדרך. וכן – צריך גם כסף. סיירנו בשני בתי הספר; בבלי וניצנים. פגשנו מערכת חינוך לתפארת, כזאת שהיינו רוצים ללמוד בה. ראינו שתי מנהלות עם ניצוץ בעיניים – שרית פקרמן-שחר בבבלי ועינת רויטר בניצנים. פגשנו ילדים שמחים והבנו שאפשר גם אחרת. כששאלנו את שירלי רימון-ברכה למה היא מצפה בעתיד, קיבלנו תשובה נחרצת; "להיות ראש חץ לשינוי לאומי של מערכת החינוך בישראל".
* הכתבה מבוססת על סיור לימודי שנערך לאחרונה במערכת החינוך של תל אביב-יפו על ידי היוזמה – מרכז לידע ולמחקר בחינוך.