ללא חינוך לקיימות לא תהיה התקיימות

עיתון קו לחינוך
Little Kids Learning Sustainable Lifestyle Science Class

בעוד שבעולם נושא הקיימות חי ובועט תרתי משמע, בישראל התחום מנומנם. מה צריך לעשות כדי שיתנער גם אצלנו – במערכת החינוך בעיקר

מאת: ד"ר אברהם פרנק*

באקו-ויקי מצאנו את ההגדרה הבאה לקיימות; קיימות (באנגלית: Sustainability) היא היכולת להמשיך לקיים תהליך או מצב לאורך זמן רב. בתחום האקולוגיה הכוונה לתאר כיצד מערכות ביולוגיות מתפקדות לאורך זמן. עבורנו,  כבני אדם, המילה קיימות מתארת את הפוטנציאל לשמור על הישרדותנו ועל הרווחה החברתית שלנו למשך זמן רב. למילה קיימות יש ממדים סביבתיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים.

קיימות בבלאגן

במערכת החינוך יש חינוך לקיימות. מספר בתי הספר הירוקים הולך וגדל. גם במסגרת הוראת גיאוגרפיה וסביבה בתיכונים עוסקים התלמידים בקיימות, וגם במסגרת של"ח, טיולי בתי ספר, למידה חוץ כיתתית ועוד. לכאורה יפה וראוי. אלא שבפועל, משהו בתחום הזה תקוע. אולי כי הארגונים הירוקים מנומנמים, אולי כי הציבור בישראל עסוק בבעיות אחרות, אולי כי המצב הפוליטי בישראל מונע מעגלת הקיימות להמשיך להתפתח ולהתגלגל.
ברמת המדינה והרשויות, המאבק בתחום הקיימות אינו מתקדם כראוי. המשרד לאיכות הסביבה, שאמור לפקח ולהוביל, נאלץ לצמצם פעילות בגלל תקציב של מיליארד שקלים בלבד. בתחום עצמו קיים בלאגן גדול; הוא מתחיל בשאלה מי אמור לחולל שינוי: הממסד הפוליטי או הציבור או גם וגם? הוא מכיל ריבוי-יתר של ארגונים שעוסקים לעיתים בנושאים קרובים, אבל עם מנגנון ארגוני נפרד ובלי קשר משמעותי ביניהם. אין גורם מתאם ומאחד; יש כנסים ופעילויות, והם תורמים למודעות, אבל אין להם המשך מעבר לַכאן ועכשיו. אין בנמצא כיוונים מעשיים מוגדרים, ולכן לא ברור מול מי צריכה הפעילות בתחום להתנהל; מבוגרים או צעירים, באזורים קרובים לבית או במסגרת ארצית, מה מקום הרגולטורים שמופיעים במסגרת 52 "יחידות סביבתיות" ו"איגודי ערים" הכפופים למשרד להגנת הסביבה, ומה תפקיד הרשויות המקומיות.
ברמת מערכת החינוך צריכות להישאל שאלות יסוד; איך ניתן לפעול באופן אפקטיבי בתוך בתי הספר: מי יוביל את הפעילויות עם התלמידים – גורמים מקצועיים או הצוותים החינוכיים? ואם הצוותים החינוכיים – מי יכשיר אותם לכך? מי יאשר את הפעילויות עבור התלמידים בגילאים השונים? מה התפקיד של משרד החינוך או הנהלות בתי הספר? ועוד.

כלכלה וחינוך

את נושא החינוך לקיימות ראוי לחלק לשני תחומים עיקריים: כלכלה וחינוך.
הנושאים הכלכליים רבים; פליטת גזים רעילים מארובות, זיהום מתחבורה יבשתית ואווירית, מזון מן החי, בינוי בזבזני, צריכת-יתר, מחזור חלקי בהחלט, בזבוז מים וחשמל, המשך השימוש בנייר מודפס במקום דיגיטציה. התחום כולו צריך להיות באחריותו של המשרד להגנת הסביבה. הפעילות בשטח צריכה להיות באחריות הגופים הכפופים למשרד להגנת הסביבה – היחידות הסביבתיות ואיגודי הערים. הנהלת המשרד צריכה גם לפעול בנושא מול שאר משרדי הממשלה.
בתחום החינוך, מאידך, תפקידו של המשרד להגנת הסביבה הוא לתקצב ולדרבן, אבל לא לבצע בפועל; עליו להשגיח ולדחוף מלמעלה – להיות בקשר הדוק עם המערכת ולבדוק שבמסגרות החינוכיות נערכת פעילות ראויה. בחינוך בשטח צריכים לעסוק גורמים אחרים, שקיימים במערכת בשפע; משרד החינוך, מחוזות, רשויות מקומיות, מנהלי בתי ספר, ארגונים פרופסיונליים, מורים, תלמידים, הורים ועוד. משרד החינוך צריך לפעול ביחד עם המכללות להוראה ובתי הספר לחינוך באוניברסיטאות כדי להכשיר את המורים. הארגונים הסביבתיים חייבים להיות משולבים בפעילויות כולן – בהכשרת המורים כמו גם בפעילויות בבתי הספר.
הנושא מחלחל בשנים האחרונות לכל הדרגים בעולם; החל מוועידות של ראשי מדינות ועד למערכות החינוך. באיטליה, לדוגמה, הודיע שר החינוך, שהחל משנת 2020 תהיה למידה של נושא הקיימות בכל בתי הספר.

כללי עשה

אחד היעדים המרכזיים של פעילות ארצית או עולמית היא יצירת מודעות למצב, אלא שגם המודעות לבדה אינה מספיקה; אם אנשים אינם יודעים מה נדרש מהם – הם לא מסוגלים לפעול. האחריות לעשייה בתחום היא של המשרד להגנת הסביבה, שעליו לנווט ולהוביל. בתחום הכלכלי, למשל, עליו לדרוש תקציבים גדולים יותר.
בתחום החינוך, המשרד להגנת הסביבה, יחד עם משרד החינוך וארגוני הקיימות, צריכים להעמיד לנגד עיניהם את החינוך כיעד מרכזי של קיומם ופעילותם. פעילות עם כלל בתי הספר בגילאים השונים מחייבת הכשרה של הצוותים החינוכיים, שרק הם יכולים לקחת על עצמם את המסה האדירה של מיליון ורבע תלמידי מערכת החינוך.
הפעילות בין השותפים צריכה להישען על יעדים ברורים. למשל, שיתוף הפעולה עם המשרד להגנת הסביבה חייב להגדיר תחומי השקה ברורים: מיחזור, צריכת-יתר וחסכון, שינוי הרגלי אכילה וכיו"ב. גם לחינוך חייבים להיות יעדים יישומיים-מעשיים בכדי "שיתפוס", ואותם צריך לשרטט. למשל, החינוך לקיימות צריך להיות בכל פינה במערכת החינוך ומחוצה לה.
בעבר נערכו בישראל פעולות חינוך שכל המדינה השתתפה בהם, כמו "ישראל מתייבשת", בעשור האחרון, או "חבל על כל טיפה", לפני כמה עשורים. פעולות נוספות נעשו בתחום שמירה על הצומח, אז למדנו, למשל, על פרחים מוגנים. פעילות נרחבת צריכה להיות במגזרי חינוך שפחות שמים דגש על הנושא, במגזר הערבי והחרדי. למעשה, כשליש מאוכלוסיית התלמידים בישראל כמעט ולא נחשף לנושא.
חינוך לקיימות חייב להתרחב. הוא חייב לכלול את כל שכבות האוכלוסייה עם תוכנית ברורה לעשייה. הוא חייב לשלב את כל הגורמים העוסקים בעניין – כל גורם ותחום אחריותו. אבל בעיקר הוא חייב לצאת עם מסר ברור; ללא חינוך לקיימות לא תהיה התקיימות.

*ד"ר אברהם פרנק היה מנהל תיכון בעברו, כתב מספר ספרים העוסקים בחינוך, מפרסם בקביעות טורי דעה בתחום החינוך ומרצה לחינוך במכללת חמדת הדרום.

השאירו תגובה

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב linkedin
שתפו בלינקדאין
שיתוף ב email
שתפו במייל

עוד כתבות

הרשם/י לקבלת הניוזלטר שלנו

עקבו אחרינו