שבועת המורה

עיתון קו לחינוך
Teacher scolding student in library

כולנו נכחנו אי פעם "בשיחה" של מנהל בית ספר עם כיתה בגלל בעיית משמעת. לכותב המאמר היא גרמה להחליף מקום עבודה. בעקבותיה הוא כתב את שבועת המורה האישית שלו

מאת: בוריס גורביץ'*

הרופאים מחויבים בשבועת הרופא, שמטרתה להאיר את הדרך ברגעים של דילמה מקצועית. אולם רק מדינות בודדות בעולם, הנהיגו אצלן בדומה את שבועת המורה; פינלנד, הפיליפינים, הודו, סינגפור וכמה מדינות בארצות הברית.
המחנך הגרמני הרטמוט וון הנטיג  (Hartmut von Hentig), הציע בשנת 1993 שבועה שכתב על סמך מספר מקורות, כמו השבועה הסוקרטית*. בין היתר כוללת השבועה את המשפטים הבאים; לכבד ולהגן על הייחודיות של כל תלמיד, לכבד את רגשותיו, להקשיב לו ולקחת אותו ברצינות, לטפל בו כמו שמטפלים באדם מבוגר, לקחת אחריות על ההתפתחות שלו, לאתגר ולקדם את הפוטנציאל שבו, להגן עליו כשהוא חלש, לתמוך בו ולעודד אותו, לטפח את התשוקות שלו גם כאשר הן נראות בלתי הגיוניות בעליל, ללמד אותו לבחון אותן מהיבטים שונים ולקחת אחריות על התוצאות, להכין אותו להיות חבר בקהילה, ללמד אותו על הטוב שבעולם, להעניק לו ביטחון שיאפשר לו לבחון את הסביבה מבלי לשפוט אותה, לאפשר לו להרגיש מהם חיים טובים, להעניק לו חזון לעולם טוב יותר ועוד.

ואצלנו?

אנחנו נכנסים לכיתה: מנהלת התיכון, רכזת השכבה ואני (המחנך), שעה שביעית של יום חמישי. המנהלת ניצבת מול הכיתה בפנים חתומות. "איך אתם לא מתביישים?", היא פותחת כמעט בלחש. "להשפיל מורה בצורה כזו?", עוצמת הקול עולה, מבטה סוקר את התלמידים. כולם מבינים על מה "השיחה". "אני אעשה אתכם כאלה קטנים", היא עוברת לצעקה, מלווה בתנועת שתי אצבעות, כמעט צמודות אחת לשנייה. אני מתחיל להרגיש מאוד לא נוח ובטוח שגם כל אלה שנוכחים באותו מעמד. תחושת הבושה גדלה ככל שהשיחה נמשכת. אני מוצא את עצמי מקשיב למונולוג תוכחה מלא קלישאות, איומי סרק ודמגוגיה.
קדם למעמד המביש אירוע בשיעור הראשון באותו יום; אחד מתלמידי הכיתה החליט לצייר על הלוח, בטוש בלתי מחיק, צורה של איבר מין זכרי ומסביבו, בטוש מחיק, השלמה לצורת פרפר. הוא ראה את התעלול בסרטון וחשב שיהיה מצחיק לשחזר אותו בכיתה. התלמיד קיווה כי המורה, אחרי שתתרשם מציור הפרפר היפה, תרצה למחוק את הלוח, על מנת לפנותו לחומר השיעור, אלא שהיא תישאר עם יצירת המופת המקורית, הבלתי-מחיקה. ואכן כך קרה. המורה נפגעה ונעלבה, יצאה מהכיתה והלכה לדווח למנהלת. פיקאסו הלך בעקבותיה, הודה מיד וניסה להתנצל – ללא הועיל.
בכיתה, באותה שיחה, גמלה בלבי החלטה להתחיל לחפש מקום עבודה אחר.

והתלמידים

35 תלמידים בכיתה י' יושבים בשקט וסופגים עלבונות, צעקות ואיומים, בטנם מתכווצת. הם מכירים בכוחה של המנהלת ובחוסר האונים שלהם להתנגד לה. רובם רק מחכים שזה ייגמר ויוכלו ללכת הביתה. מה נצרב בהם מזה? מה יזכרו להבא? אולי כי בית הספר אינו מקום לתעלולים שכאלה. אבל בעיקר עובדות נוספות, כמו דוגמה גרועה לטיפול במשבר, כמו איך מאשימים את אלה שלא עשו דבר, כמו איך מי שראוי לשמש דוגמה מתגלה במלוא עליבותו, כמו גם אנשי החינוך האחרים הנוכחים שם, נציגים בדרג נמוך של מערכת החינוך בכללותה. עצוב.

ואני?

בעקבות אותה "שיחה" כתבתי את שבועת המורה שלי;
לעולם אזכור שהתלמידה העומדת מולי בת-אדם היא, מלאה ושלמה בדיוק כמו שהיא עכשיו. לא חסר בה דבר. לה מחשבות, רצונות, קשיים וחלומות. אנו שותפים בתהליך הצמיחה שלה ושלי.
בכל פעם שאחשוב על להגביל את החופש, אהיה חייב למצוא סיבה לא פחות ממצוינת עבור כך.
אהיה מוכן לסלוח ולהתנצל אינסוף פעמים.
רוב עבודתי תהיה כרוכה בהקשבה ולא בדיבור, בתהייה ולא בפסיקה, בשאלה ולא בתשובה, בלחישה ולא בצעקה, בהזמנה ולא בציווי, בקרבה ולא בריחוק.
אהבה היא הדלק אך גם התוצר. אם ייגמר לי הדלק אצטרך לחפש לי מקום אחר.
הילדות אינה הכנה לבגרות. הילדות היא ממד קסום ומיוחד הקשה להבנה מעיניי הבוגרות. אין זה מתפקידי להכין אותם לבגרות. תפקידי הוא לאפשר לקסם להתקיים עוד קצת.
כל אחת ואחד זכאים להרגשת מוגנות, בטחון ואהבה. קטנים וגדולים.
אלימות תתרחש. היא לא תכה שורש במקום בו רואים אחד בשנייה בני אדם ולא אובייקטים. אעשה כל שביכולתי לצמצם כפייה, הערכה חיצונית, השוואה לסטנדרט אחיד, כיתות מנופחות ושבלוניות.
כל הרגשות שאני חווה לגיטימיים. גם אלה שאני פוחד להודות בהם.
אעזור לילדים קטנים בבקשותיהם הגדולות ולאנשים גדולים בבקשותיהם הקטנות, וגם להיפך.
אבקש עזרה כשאצטרך, לא אוכל להגשים את מטרותיי לבד. לא אתבייש ולא ארגיש כי זו חולשה.
אני בעד הילדים והילדות, אני רוצה בטובתם.
אני נהנה לשחק, לא בכל דבר ולא בכל רגע. אם אוזמן למשחק, רב הפעמים אשתתף עם כל מהותי.
אנשום עמוק למראה לכלוך, ציוד שבור, מריחת צבע, בוץ ובגדים רטובים.
תמיד אאפשר לרוץ בגשם ולקפוץ בשלוליות.
זהו עד כאן. אתם מוזמנים להעתיק.

*להרחבה; שבועת המורה (המקור ויקיפדיה)
* הכותב הוא מורה ותלמיד בזרם החינוך הדיאלוגי, חונך בבית הספר הבית העגול בפרדס חנה, בעל הבלוג מורה בפלוס.

השאירו תגובה

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב linkedin
שתפו בלינקדאין
שיתוף ב email
שתפו במייל

עוד כתבות

הרשם/י לקבלת הניוזלטר שלנו

עקבו אחרינו