269 מורים השתתפו במחקר שבדק בריונות ברשת נגד מורים בישראל. מחצית מהפוגעים היו תלמידים ושליש הורים. המורים כמעט ולא דיווחו לרשויות על ההתנהגות הפוגענית
מאת: מערכת קו לחינוך
מה אתם יודעים על בריונות נגד מורים ברשת בישראל? כמעט כלום. רוב הנפגעים, מסתבר, משתדלים שלא להפיץ את הפגיעה וסיבותיהם עמם. אלא שלמרות המחסור במידע הפגיעה קיימת; מורים שנפגעים מדווחים על קושי ללמד אחריה ואפילו טינה לתלמידים.
בכנס צ'ייס האחרון, שנערך לאחרונה באוניברסיטה הפתוחה, הוצג המחקר "בריונות מקוונת כלפי מורים בישראל". את המחקר ערכו מיכל דולב-כהן וצמרת ריקון ממכללת אורנים. המחקר ביקש לבדוק את היקף התופעה, עוצמתה והשלכותיה. המחקר היה משולב – כמותי ואיכותני. בחלק הכמותי השתתפו 269 מורים, שמלאו שאלון שבו התבקשו לספק תשובות בנוגע לבריונות המקוונת כלפיהם. בחלק האיכותני התבצעו ראיונות עם עשרה מורים, שהתמקדו בחוויית הבריונות. בחלק זה גם התבצע ניתוח תוכן של טקסטים גלויים באתרי אינטרנט, פורומים, טוקבקים ועוד, כדי לעמוד על מרכיבי התופעה ועוצמתה.
בעולם
מחקרים שנערכו בעולם מצביעים על בריונות לא מבוטלת כלפי מורים. במחקר בגרמניה, למשל, דיווחו 65% מהנבדקים כי חבריהם למקצוע נפגעו מבריונות ברשת. בצ'כיה דיווחו 27% מהמורים כי חוו בריונות ברשת.
בארץ
ממצאי המחקר הבחינו בין עדות לבריונות לקורבנות לבריונות (ראו טבלה). רוב השיח האלים שברשת הופנה כלפי מורים מסוימים ומיעוטו כלפי בית הספר. באשר לדיווח, הסתבר כי 47 מורים שהיו עדים לבריונות מקוונת דיווחו לגורמי סמכות ו-30 מורים דיווחו לגורמי סמכות כי היו קורבנות. מבין אלה שפנו לגורמי סמכות, היו כאלה שדיווחו כי נדחו מסיבות שונות, כמו חשש לפגיעה בשמו הטוב של בית הספר. השלכות הפגיעה המקוונת במורים באו לידי ביטוי בתחושת תסכול, כעס ועלבון. חלק מהמורים ציינו, כי חלה אצלם ירידה במוטיבציה ללמד, ברצון להשקיע ובטינה כלפי התלמידים. חלקם אף ציינו כי היו להם מחשבות בנוגע לעזיבת ההוראה.
למרות שממצאי המחקר חושפים שכיחות גבוהה של נפגעים, הממצאים מעידים כי הצופים מהצד מדווחים על כך שנחשפו לפגיעה מקוונת יותר מהשכיחות המדווחת של הקורבנות. ההשערות בעניין הן כי ייתכן והצופים מהצד חוו פגיעה משנית, בייחוד בשל העובדה שסביבת העבודה שלהם נפגעה. מאידך ייתכן, כי הצופים מהצד חוו פגיעה, בעוד שהנפגעים עצמם לא תמיד פרשו או חוו פגיעה.
חוסר הדיווח מעיד, כי הנפגעים עצמם חשים חוסר אונים בכל הנוגע לטיפול בבריונות מקוונת. תת הדיווח יכול גם לתת לגיטימציה לפוגעים להמשיך במעשיהם. נקודת מבט נוספת; מורה שנפגע ולא מדווח, משמש מודל חיקוי לתלמידים, שעלולים גם הם לא לדווח. החוקרות מציינות, כי קיימת חובה מוסרית ואזרחית להתמודד עם התופעה כהלכה, להכיר בקיומה ולפתח תוכניות התערבות בהתאם.
ראוי לציין עוד, כי במחקר נמצא ששליש מההורים היו שותפים לפגיעות מקוונת במורים. ולכן יש ליצור תוכניות מניעה גם עבורם. בכל מקרה, צריך לעודד את הציבור כולו לדווח על אירועי בריונות ברשת, כדי למגר עד כמה שניתן את התופעה.
