בכנס שעסק בשאלה "מה אנחנו רוצים מבתי הספר בעשור הקרוב?" הוצגו רעיונות לשינוי החינוכי המתבקש עתה. בית ספר הרב תחומי שבח מופת כבר נמצא שם
מאת: סיגל בן-ארצי
לאחרונה נערך האי-כנס השנתי של תובנות, שהתמקד בשאלה "מה אנחנו רוצים מבתי הספר בעשור הקרוב?" בדברי הפתיחה לכנס, אמרה קארן טל, מייסדת תובנות, את הדברים הבאים; "במערכת החינוך, שבה יש כ-1.2 מיליון תלמידים, סוגיית העתיד של בתי הספר רלוונטית לכולם. הסוגייה מקבלת משנה תוקף עקב העובדה ששלושה מתוך עשרה ילדים בישראל עניים. 41% מהילדים של משפחות נתמכות סעד אינם מסיימים 12 שנות לימוד. 70% מהילדים הבדואים מוגדרים כילדים עניים ונתוני הפיז"ה מצביעים על פער בלתי נסלח ובלתי נתפס, בין סיכויי ההצלחה של ילדים ערבים בהשוואה לילדים יהודים במקצועות: אוריינות, מתמטיקה ומדעים. אחד מתוך שלושה תלמידים זקוק לבית ספר שהוא בית. האם זו גזרה משמיים? – ממש לא. יש בכוחנו לשנות את המציאות הזו. הדבר תלוי בכל אחד ואחד מבאי הכנס".
להפסיק לצפות ולהעניק יכולות
בין המרצים בכנס היה גיא לוי, מנהל חדשות במרכז לטכנולוגיה חינוכית. בהרצאתו על עידן הלמידה, אמר לוי את הדברים הבאים; "בשנת 2006 שמעתי בלונדון הרצאה על למידה בשנת 2016. אז נאמר כי בשנת 2016 לא נהיה יותר בעידן המידע והידע, אלא בעידן הלמידה. מי שלא יידע ללמוד – לא ישרוד את הכלכלה המתפתחת. היום זה נשמע לנו טריוויאלי, אבל ב-2006 זו הייתה אמירה חדשנית.
היום אנחנו צריכים לאפשר לתלמידים ללמוד אחרת. בתחום העסקי אם מציבים יעד וסוטים ממנו אפשר לחזור ליעד ואפשר גם להתייחס להליך עצמו, להסיק מסקנות מהסטייה ואולי לחשב מסלול מחדש. תחום החינוך נוקשה יותר, אבל גם הוא יכול לאפשר תהליכים שלא חשבנו עליהם. תוך כדי מסע קורים דברים, ופעמים רבות דווקא הדברים הלא צפויים יכולים להיות הרבה יותר משמעותיים מהיעד ההתחלתי שהגדרנו. לכן לא נחזור למסלול אלא נבדוק את אותם דברים חדשים שקרו. למשל, צריך להפסיק את המדידה בחינוך ולאפשר משהו אחר. צריך להפסיק לצפות מהתלמידים ולבחון לאן הדרכים יובילו. אומנם זאת תפיסה קצת קשה למערכת החינוך בכלל, ולבני אדם בפרט, אבל אם נתחיל לפתח את התפיסה הזו, נגלה המון דברים חדשים וגם נגיע למקומות נפלאים.
המטרה שלנו כיום היא לטפח מיומנויות ויכולות ולתת לילדים כלים כדי שיוכלו להתמודד עם השינויים התכופים האופיינים לתקופה זו. משנת 2012 התחילו ליישם בבריטיש קולומביה שבקנדה את גישת PCK- Pedagogical Content knowledge*, שמתבססת על שלושה כישורי ליבה -תקשורת, חשיבה ויכולת אישית-חברתית. המטרה היא לפתח כישורים ויכולות, כדי שכל תלמיד יצליח בחייו. בניגוד למה שנהוג היה עד כה, הרעיון הוא לא למדוד את הצלחת התלמידים, כי בעידן הנוכחי אין יותר צורך למדוד. אם התלמיד ממשיך ללמוד, כי יש לו מוטיבציה ללמוד, והלמידה שלו מועצמת, אז השגנו את המטרה שלנו – לתת לילדים כלים להתמודד עם השינויים הרבים שמתרחשים."
הסיפור של בית ספר שבח מופת
מקס סיון, מנהל תיכון שבח מופת, תאר בכנס את בית הספר. "אנחנו לא מסננים אף תלמיד. כולם יכולים ללמוד אצלנו. למרות האתגרים הרבים, אני גאה לומר שאנחנו מצליחים להגיע להישגים גבוהים. בית הספר, שהוקם בשנת 1942, ברחוב המסגר בתל אביב, היה בתחילת דרכו בית ספר מקצועי. בשנת 2001, פיגוע הדולפינריום, שגבה את חייהם של שבעה תלמידים, ועשרים שנפצעו, חולל טראומה בקהילת בית הספר. בעקבות הפיגוע הגיעו לסייע לבית הספר ד"ר יוסי ורדי ומתנדבים מהחברה האזרחית. כך נוצר ועד הפעולה הראשון, שממנו הוקמה עמותת תובנות בחינוך. היום לומדים בבית הספר כ-680 תלמידים, רובם מתגוררים מחוץ לתל אביב. בית הספר מציע לתלמידים מגוון מגמות; סייבר, בינה מלאכותית, ביוטכנולוגיה, כל המגמות המדעיות וגם מגמות אומנות וקולנוע. יש לנו שיתופי פעולה עם מתנדבים מהחברה האזרחית וגם עם הצבא, כמו יחידת 8200 וחיל הים. רבים מהתלמידים שלנו בוחרים לשרת בחיל הים. למרות שיש לנו הרבה תלמידים שהם עולים חדשים, וגם תלמידים עם אתגרים מורכבים, על פי נתוני המיצ"ב אנחנו בעשירון העליון. כבר הרבה שנים אנחנו עומדים על 100 אחוזי זכאות לתעודת בגרות; כולם ניגשים וכולם עוברים. אנחנו לא מוותרים על אף אחד. ממוצעי הציונים שלנו גבוהים מאוד בהשוואה לשאר בתי הספר בארץ.
כשהגעתי לנהל את בית הספר, החלפתי מנהל נפלא, וממוצע הזכאים לתעודת בגרות היה 83%. השאלה הראשונה ששאלתי את הצוות הייתה למה רק 83% למה לא 100%? אחד המורים השיב שזה בגלל העולים החדשים, שנמצאים רק שנה או שנתיים בארץ. כשבועיים לאחר השיחה הזו, כינסתי את המורים ואמרתי דבר כזה: 83% של זכאים לבגרות זה בעצם אומר שיש לנו 70% תלמידים שיכולים ללמוד בכוחות עצמם. אני צריך אתכם בשביל 30% הנותרים. אם נעבוד קשה איתם, בשנה הבאה יהיו לנו מאה אחוזי זכאות לבגרות. את המסר הזה המשכתי לטפטף בלי הפסקה. בנוסף עקבנו אחרי ההתקדמות של התלמידים באמצעות טבלת אקסל, שבה רשמנו את כל המקצועות של כל תלמיד. את המקצועות שבהם התלמיד נכשל צבעתי באדום. בכל מקצוע אדום נפגשתי עם המורה שמלמד את המקצוע, ושאלתי אותו לכמה שעות הילד זקוק כדי לעבור בהצלחה את הבגרות. את שעות התקן הפכתי לשעות פרטניות של המורה עם התלמיד. ככה נהגתי עם כל התלמידים שהיו זקוקים לעזרה. בסוף השנה קיבלנו תוצאה של 97% זכאות לבגרות ומרגע שהגענו לתוצאה זו – האחוזים רק עלו.
באותה תקופה לא הייתי שלם עם ההחלטה הזו. בעיניי, בגרויות הן קפיצה לרוחק, כשאנחנו צריכים גם קפיצה לגובה. היום אנחנו יודעים לשלב בין הקפיצה לגובה לבין הקפיצה לרוחק. מכיוון שהתלמידים שלנו באים מרחוק, אנחנו מקיימים את כל החוגים בבית הספר – ממחול דרך מוזיקה. אני גאה לומר שיש לנו מצטיינים בספורט, אלופים באולימפיאדות בינלאומיות במתמטיקה ובמחשבים. תלמידים שהם טאלנטים לכל דבר ועניין. יש לנו הרבה ימים שבהם אנחנו עושים האקתונים. מי שרוצה לומד, ומי שרוצה משתתף בהאקתונים בנושאים שונים, כמו למשל: חדשנות חינוכית, פגיעה באינטרנט וכדומה. יש לנו הרבה מורים טובים שבאים מבחוץ ומנחים את התלמידים. יש לנו מרכז יזמות, שבו התלמידים מתחלקים לקבוצות, וכל קבוצה בוחרת מיזם לעבוד עליו (בתמונה הראשית – מיזם בתהליך). קבוצה אחת המציאה שעון חכם. ברגע שהאדם שעונד את השעון נופל, השעון שולח הודעות ומתקשר לבקש עזרה. קבוצה אחרת פיתחה מערכת VR, שמאפשרת לתלמידים חולים שנמצאים בבית או בבית החולים, להשתתף בשיעור שנערך בכיתה. אחד מהבוגרים שלנו כבר הספיק לעשות אקזיט. עד היום הוא מחובר מאוד לבית הספר ומגיע לעזור לתלמידים.
אמינות ושקיפות
"לפני שלוש שנים, החליטה עיריית תל אביב לסגור את בית הספר. יצאנו להפגנות והאירוע אף נדון באחת מישיבות הממשלה. בסופה של הישיבה ראש הממשלה החליט שלא לסגור את בית הספר. בסופו של דבר מצאו שטח, הצלחנו לאסוף סכום כסף יפה, והתחלנו לעבוד על התכנון של בית הספר. בפעם הראשונה כשהסתכלתי על הפרוגרמה ראיתי כיתות ומסדרונות ארוכים, אטומים וחשוכים. החלטתי שלא לעבור לבית ספר מסוג זה. לאחר שבועיים של סירוב קיבלנו אישור לעשות דברים בדרך שלנו. הראיתי לאדריכלים תמונות מבית ספר בסן דייגו שביקרתי בו. הדבר הכי חשוב שראיתי בבית הספר ההוא היה קשור לאמינות. לבית הספר אין גדר ואין שומר. הילדים יכולים לצאת מבית הספר כרצונם. תלמיד יכול להיכנס לחדר צילום, לקחת מצלמה, לצלם ולהחזיר. תלמיד אחר יכול להשתמש בלפטופ של בית הספר מתי שהוא רוצה. אני זוכר ששאלתי את אחד המורים מה יקרה אם התלמיד יגנוב ציוד יקר? והמורה ענה לי – אז נגמרו לו החיים. ככה הבנתי שיש משהו מאוד עמוק בתפיסת העולם של בית הספר. רצינו לשדר אמינות ופתיחות כמו בבית הספר בסן דייגו, לכן כל הכיתות אצלנו שקופות ובכל כיתה יש חדר נפרד עבור המורה. את הישיבות אנחנו מנהלים באמצע הלובי, סביב שולחן גדול. הילדים יכולים להקשיב לשיחות וגם להשתתף בהן. אנחנו משתדלים להיות כמה שיותר שקופים כלפי התלמידים, וזה גם מה שאנחנו דורשים מהתלמידים שלנו. היום אני יכול לומר לכם שהאמון והאמינות עובדים נפלא."
